טקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם

ביום ראשון 14 בספטמבר נערך טקס במשכן נשיאי ישראל , טקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם .בטקס הוענקו פרס נשיא המדינה להנצחת זכרו של הנשיא השמיני שמעון פרס ז"ל , ופרס ראש הממשלה להנצחת זכרו של ראש הממשלה השני משה שרת ז"ל

מנחה הטקס היתה העיתונאית שרה ב"ק

דברי נשיא המדינה בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל  ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם

אנו מציינים היום את יום האזכרה המשותף לנשיאי ישראל וראשי ממשלותיה  שהלכו לעולמם – ובייחוד, את זכרם של נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס וראש  הממשלה השני, משה שרת. אני מודה לזוכות ולזוכים בפרסים – ברוכי כישרון וחדורי  תחושת שליחות – ממגוון מרתק של תחומים, על התרומה המרשימה להנצחתם של  שניים מענקי מדינתנו. אני גם מודה לכל העוסקות והעוסקים במלאכה, על הזכות  שניתנה לנו כאן להעלות על נס את זכרם של שני המנהיגים הגדולים הללו - של מדינת  ישראל, עימם היו למשפחתי קשרים אישיים ומשמעותיים.  

בהקשר של שרת – מדובר כמובן בעיקר בחברות ובמערכת היחסים החמה שלו עם  דודי המנוח, שר החוץ המיתולוגי אבא אבן; בעצם משה שרת הוא זה שגייס אותו  לתנועה הציונית, ואפילו מצאתי ביומניו אזכור לארוחת ערב שבה אירח את הוריי,  אורה וחיים הרצוג עליהם השלום. ובהקשר של שמעון פרס – אין צורך לפרט, מן  הסתם, אבל גם כאן – מדובר בקשר חם וקרוב מאד עם הוריי, וכמובן ביחסים החמים  שהיו לי עם המנהיג הדגול הזה – שבהרבה מובנים זכיתי שיהיה מעין מנטור שלי.  אכן, מדובר בשניים מגדולי מנהיגיה של המדינה היהודית והדמוקרטית – היא מדינת  ישראל. 

כידוע היטב למי שנמצאים במעמד הזה מדי שנה, הציוות של ראש ממשלה ונשיא  בטקסי האזכרה הללו, הוא לא פעם שרירותי; אבל דווקא השילוב של שרת ופרס - הוא טבעי ומתבקש. שניהם מדינאים דגולים ומוערכים – בקנה מידה בינלאומי,  שנודעו בכל העולם גם באיכותם כג'נטלמנים, אנשים של כבוד ושל דרך ארץ, רחבי  אופקים, שקולים ומחושבים. שניהם פוליטיקאים מזן יוצא דופן, שידעו לא-פעם גם  לפעול בעשייה מדינית נמרצת – דווקא מאחורי הקלעים - למען הצלחתה של המטרה  

הנעלה: קוממיות עם ישראל בארצו, ושגשוגה של מדינת ישראל.  נחיצותה של העשייה המדינית הזאת, שבה ועולה בימים אלה.  

לפני יומיים שבתי ממסע מדיני קצר בבריטניה – זירה שיש בה עוינות רבה מאד  כלפינו בעת הזו. כמי שזוכה לשרת את עם ישראל כבר לא מעט שנים אני קובע  בפירוש: עוינות כזו מדינת ישראל לא חוותה מעולם. בוודאי לא במרחבים  האסטרטגיים והמשפיעים ביותר. שנאת ישראל מרימה את ראשה המכוער במלוא  עוצמתה, ומחייבת אותנו לעמוד ולהילחם בה - בכל הכלים ובכל הזירות. אני יודע  שנהוג לומר שאנחנו מנהלים מלחמה בשבע חזיתות, והיום אני מדגיש: מדובר בחזית  שמינית - החזית המדינית-הסברתית - שאסור להפקיר אותה!

נכון, יש לנו גם בעלות ברית קרובות, ידידותיות ותומכות, וביקורו של מזכיר המדינה  האמריקאי מרקו רוביו בישראל – בשליחותו של ידידנו נשיא ארצות הברית, דונלד  טראמפ– מוכיח זאת היטב. אבל יש עוד אינספור מדינות, שלצד המחלוקות, גם  מחלוקות עמוקות ביותר, בהן חלקן משמיעות תפיסות שאני סולד מהן – הן עדיין  חלק מהעולם המערבי שאנחנו חפצים להמשיך ולהימנות בתוכו.  

יש לישראל קשרים עצומים ורבי-היקף עם המדינות הללו, כולל קשרים כלכליים  חשובים; ויש במדינות האלה גם ציבור גדול וחשוב אוהד ישראל, שמייחל שנשמיע  שם את קולנו. לכן, אנחנו מוכרחים לפעול בצורה מדינית והסברתית באופן משמעותי  ביותר, לא להפקיר אף זירה, לדבר עם כולם ולהיות פרו-אקטיביים – ממש כפי שפרס  ושרת היו.  

אסור לנו לזנוח את הקשרים. אסור לנו לשרוף את הגשרים. אסור לנו לעבור למצב  של "עם לבדד ישכון". להתווכח? כן! לחלוק? כן! למחות ולהתעמת בצורה נוקבת?  בהחלט! אבל לא להשלים עם הבידוד שאויבינו מבקשים לכפות עלינו. כפי שמשה  שרת ושמעון פרס לימדו אותנו - אסור לוותר אף פעם על החזית המדינית. 

מכובדי, לפני שבועות אחדים ציינו את יום השנה ה60- לפטירתו של משה שרת. מעל  קברו של המנהיג והמדינאי הדגול הזה, מי שחלם את השלום עם מצרים, ופעל  להשיגו, עוד בשנות החמישים, כשכולם היו ספקנים, שאלתי – מה היה קורה אילו  היה מצליח במשימתו, שנקטעה באשמת "העסק ביש"? כמה דם היה נחסך מעמנו?  

כמה דמעות היו נחסכות? כמה כאב? כבר משנות החמישים, כמה חסונה הייתה יכולה להיות החברה הישראלית, אילו היו נחסכים ממנה שנים רבות וארוכות כל כך של  עימות מדמם, שאכן הסתיים לבסוף. 

אכן, הן משה שרת והן שמעון פרס נזכרים מעל דפי ההיסטוריה כמנהיגים רודפי  שלום – שפעלו בכל כוחם להבאת הסדרים, נורמליזציה ושלום הן באפיקים מדיניים  והן – לא פחות חשוב– באפיקים צבאיים וביטחוניים. שהרי כפי שנוכחנו זה עתה  במערכת ״עם כלביא״ נגד איראן – תפיסת הביטחון הישראלית נשענת במידה רבה  מאד על בריתות בתוך המזרח התיכון, ומחוצה לו.  

בספרו האוטוביוגרפי הסוחף, ״אין מקום לחלומות קטנים״, כתב הנשיא שמעון פרס  כך: ״במשך רוב שנות קיומה הייתה ישראל מוקפת אויבים, ולמעשה הייתה כמו אי  קטנטן בים רוגש איבה. אי בודד במזרח התיכון. המלחמות שלחמנו - נכפו עלינו.  למרות כוונותיהם של אויבינו יצאנו ברוב המקרים וידנו על העליונה. ועדיין, לא זכינו  בניצחון נשוא שאיפתנו: להשתחרר מן הצורך לשוב ולנצח, פעם אחר פעם״. כך כתב  הנשיא פרס, והוסיף: ״אמנם הוכחנו שאלו התוקפים אותנו לא ינצחו בתום המערכה,  אבל באותה עת למדנו שהמנצחים לא בהכרח זוכים בשלום. משימתנו טרם נשלמה״. 

 אם יורשה לי להתייחס לנקודת המבט של אי בודד שתיאר שמעון פרס– אין ספק  שמה ששבר את הבדידות הזו הייתה שורת הסכמי שלום היסטוריים, כולם תחת  חסות אמריקאית - עם מצרים וירדן וכמובן הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות,  ממלכת מרוקו וממלכת בחריין שמחר בדיוק נציין חמש שנים לחתימתם. השנים  האחרונות הוכיחו שוב ושוב עד כמה הסכמי אברהם שינו את פני האזור כולו. איחוד  האמירויות למשל הייתה המדינה היחידה ועדיין המדינה היחידה שבמשך כל ימי  המלחמה הקפידה לקיים קשרים מדיניים, מסחריים וכלכליים ותעופתיים מלאים  עם ישראל. לכן, ברור ומובן שחיוני לפתח את ההסכמים הללו עוד ועוד, לחזקם,  לבצרם ולהרחיבם. 

זו המורשת של מנהיגיה הדגולים של מדינת ישראל, שאת חלקם אנו מזכירים היום,  מורשת ששוזרת בין מאמצים עילאיים לנצח במלחמות קיומיות לבין מאבק נחוש  ובלתי מתפשר למען השלום ולהשתלבות ישראל כעובדה נצחית באיזור.  

משה שרת ושמעון פרס - כל אחד בתקופה אחרת– לא הפסיקו לחשוב על היום  שאחרי, לפעול למענו, ולפרוץ במו ידיהם נתיבים שנחשבו עד אז דמיוניים לחלוטין,  לבריתות חשובות ולהסדרים שנראים לנו היום מובנים מאליהם. הם האמינו שלכל  מעשה צבאי מוכרחה להיות תכלית מדינית, ושהמלחמה היא לעולם אמצעי להגיע  לשלום. 

אני מוצא את עצמי חושב לא-אחת על המורשת שלהם – של שני המנהיגים הללו,  ובוודאי זו של הנשיא שמעון פרס, במהלך כל תקופת כהונתי כנשיא, וביתר שאת  במהלך המלחמה כבדת הימים וכבדת הדמים שנכפתה עלינו מאז אותו שבעה  באוקטובר ארור. על שני המנהיגים שגם בתוך המערכות הקשות והכואבות ביותר  ידעו שמוטלת עליהם –ועלינו – החובה להסתכל קדימה, לחשוב, על "היום שאחרי",  ולזכור – שלעם חפץ חיים אסור לחיות אך ורק על חרבו; שהשלום, הנורמליזציה,  שינוי המציאות – הם חלק אינטגרלי וקריטי בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו;  ושחיים למען החרב – חוטאים לאמת הפשוטה שהחרב נועדה אך ורק לשם קיום  החיים.  

מי ייתן שנשכיל ללכת בדרכם של ענקי הציונות האלה – ניצים ויונים כאחד, מבצרי  ביטחון מדינת ישראל ורודפי השלום - משה שרת ושמעון פרס זכרם לברכה. מי ייתן  שנזכה לשחרר במהרה את חטופינו שנמקים ברגעים אלה ממש בשבי חמאס זועקים  אלינו מבטן, ותובעים מאתנו לעמוד בחובתנו להשיבם אלינו. מי ייתן שחיילינו יחזרו  בשלום ובבטחה לאחר שיצליחו במשימותיהם להגנה על עמנו, מי ייתן שפצועינו יזכו  להחלמה שלמה ומהירה, שהמשפחות השכולות האהובות והיקרות יזכור למזור  ונחמה, ושכלל המשפחות והקהילות העקורות ישובו לביתם. יהי זכרם של משה שרת  ושמעון פרס חקוקים על לוח לב האומה לדור דור ולנצח נצחים.

צילום סילביה גולן